כיצד מאבחנים ליקוי פוריות?
ליקוי בפוריות הינו תופעה שכיחה מאוד ועומדת על 15% (!) מהזוגות. משמע, קרוב ל-1 מכל 7 זוגות סובל מקושי להרות מסיבה זו או אחרת. בעשורים האחרונים אנו עדים לעליית מתמשכת בשכיחות התופעה ברחבי העולם המערבי, אם בגלל שינויים חברתיים כאשר נשים פונות להקמת משפחה בגילאים מאוחרים מבעבר ואם בגלל ירידה כוללנית ומתמשכת בספירות הזרע או מסיבות אחרות.
ההגדרה הבסיסית לליקוי פוריות מתייחסת אל מצב שבו בני זוג מקיימים יחסי מין ללא אמצעי מניעה במשך שנה ומעלה ללא השגת הריון. במידה וגיל האישה 35 ומעלה אזי משך הזמן הנדרש לאבחנה הינו 6 חודשים בלבד. חשוב לציין כי במידה וקיימים גורמים ברורים המקשים על התעברות (מחזורים לא סדירים, הפרעה בתפקוד מיני המונעת או מפחיתה חשיפה לזרע) הרי שיש צורך בפנייה מוקדמת יותר ולא להמתין למשך הזמן הנ”ל.
מה הצעדים הנדרשים במצבי ליקוי פוריות?
השלב הראשוני בהופעת ליקוי פוריות הינו פנייה לרופא מומחה בפוריות בכדי להגיע לאבחון מדויק ככל הניתן של מקור הבעיה. תשאול מדויק מלווה במכלול הבדיקות שיפורטו להלן מביא לאבחון מקור הקושי בקרוב ל-80% מהזוגות, ומאפשר מתן טיפול מיטבי על פי מאפייני הזוג.
מבחינת הבירור אנו נוהגים לסווג את הפרעות הפוריות למספר רכיבים אשר מרביתם מצריכים הערכה פרטנית ונפרדת: איכות וכמות הביציות נבחנות באמצעות בדיקות דם מיוחדות דוגמת הפרופיל ההורמונלי, המבוצע על פי רוב בקבלת הווסת ובמשולב עם הגיל נותנים מידע חשוב אודות הפוטנציאל הפריוני של האשה; בדיקת החצוצרות מצריכה הזלפת חומר נוזלי ייחודי תחת הדמיית אולטרסאונד או רנטגן (צילום רחם); הדמית הרחם נעשית בשלב ראשון באמצעות בדיקת US גינקולוגי שגרתי אולם יתכנו בדיקות משלימות כגון הסטרוסקופיה (החדרת סיב אופטי לחלל הרחם) או אמצעים אחרים; בדיקת הזרע מהווה את השלב הראשוני (אם כי לא בהכרח היחידי) בהערכת יכולת הפוריות של הגבר. תתכן הפנייה לבדיקות נוספות כגון יעוץ גנטי, בדיקת פאפ, בדיקת שד או אחרות בכדי להשלים את הרכיב האבחוני.
בתום מכלול הבדיקות יש צורך ביעוץ חוזר עם רופא הפוריות בכדי לעבור על תוצאותיהן ולסכמן באופן כוללני ולהציע את אפיקי הטיפול הרלוונטים. לעיתים מדובר ברכיב בודד (כגון הפרעה בביוץ, חצוצרות חסומות או ליקוי ביצור הזרע) אולם בהחלט ישנם מצבים של ליקוי מורכב של 2 גורמים או יותר המקשים על הכניסה להריון.
מבחינת אפיקי הטיפול, טיפולי הפוריות נחלקים באופן גס לשני “ענפים”:
1. טיפולים אשר תכליתם העלאת הסיכוי להפריה תוך גופית כלומר בחצוצרה של האישה. במסגרת טיפולים אלו ניתן לכלול טיפולים בכדורים להשריית ביוץ, גירוי הורמונלי מבוקר לגירוי ביוץ של יותר מביצית אחת, הזרקת הזרע לתוך הרחם (הזרעה) ושילובים שונים.
2. הפריה חוץ גופית (IVF), אשר מהותה הפרית הביצית על ידי הזרע מחוץ לגוף האישה ובהמשך החזרת עובר אחד או יותר לחלל הרחם.
ככלל ניתן לומר שטיפולי הפרייה חוץ גופית הינם מצריכים מינוני גירוי הורמונלי גבוהים יחסית ופולשניים מתוקף הצורך בשאיבת הביציות מחוץ לגוף המטופלת, ומאידך מאפשרים סיכויי הריון גבוהים פי כמה בהשוואה לטיפולים המכוונים להפריית הביצית בחצוצרה. חשוב לציין כי אחוז הסיבוכים כיום בטיפולי IVF נמוך ביותר ומדובר בסופו של דבר בטיפול רפואי בטוח מאוד אם כי פחות נוח (מטבע הדברים) בהשוואה לטיפולים המכוונים להפרייה בגוף האישה. על כן, במידה וליקוי הפוריות אינו קשה אנו נוטים במרבית המקרים להמליץ על התחלת טיפולים מהסוג הראשון ומעבר ל-IVF רק לאחר מספר ניסיונות. לעומת זאת, במידה ומדובר בליקוי פוריות ברמת חומרה קשה יותר או שילוב של מספר גורמים אזי קיימת נטייה למעבר ישיר ל-IVF.