המונח “שתל דנטלי” לא יישמע חדש או זר לרוב האנשים שישמעו אותו – כולנו מודעים לקיומם וחלקנו אף התנסו בעצמם בשיקום על שתלים או מכירים חברים ובני משפחה שעברו השתלות דנטליות.
עם זאת, מאחורי המונח הפשוט לכאורה מסתתר תחום שלם ונרחב של רפואת שיניים הנקרא בשפה המקצועית “אימפלנטולוגיה” (Dental Implantology). תחום זה מתחלק לשני תת תחומים עיקריים. תת התחום הראשון, כירורגיה, כולל את הפעולה הכירורגית של התקנת השתלים הדנטליים ובניית עצם במהלך או במקרים מסויימים, אף לפני ההשתלה. למשל, פרוצדורה להרמת רצפת הסינוס. תת התחום השני, שיקום, כולל “בניית שיניים” על גבי השתלים, במטרה להחזיר לפציינט את יכולת הלעיסה והמראה האסתטי. שני התחומים חשובים באותה המידה והצלחת הטיפול תלויה בשיתוף הפעולה בין הכירורג לרופא המשקם כבר בשלב של גיבוש תכנית הטיפול.
אז מהם בעצם השתלים הדנטליים?
השתל הדנטלי הינו התקן דמוי “בורג” או “דיבל”, העשוי לרוב מטיטניום. שתל מוחדר לעצם הלסת באיזור מחוסר שיניים, ותפקידו לשמש עוגן לתמיכה בשיקום המשחזר את תפקוד השיניים החסרות באזור זה – בין אם זהו כתר בודד, או חלק מגשר ארוך יותר. הסיבה לכך ששתלים מיוצרים מטיטניום היא שמתכת זו עוברת חיבור של ממש לעצם הלסת (לא כל החומרים ניחנו בתכונה זו). איחוי זה בין השתל והעצם נקרא בשפה המקצועית “Osseointegration“. זהו תהליך ביולוגי שאורך מספר חודשים, ולכן, במרבית המקרים (אך לא בכולם), יש צורך להמתין בין התקנה ל”העמסת השתלים”, כלומר, לשיקום השתלים עם כתרים.
התקנת שתל זהו הליך כירורגי. לרוב, הכירורג יעשה חתך בחניכיים ויחשוף את העצם שתעגון את השתל בהמשך, וזאת על מנת למקם את השתל במיקום האופטימלי ביותר מבחינת אחיזתו בעצם הלסת. במקרים מסויימים, למשל, כשהרופא מחליט על שימוש בהנחיה ממוחשבת לצורך התקנת שתלים (ראה\י מאמר נוסף בנושא), אין צורך לעשות חתך בחניכיים. לאחר מכן, כירורג יקדח תעלה בעצם הלסת ויבריג את השתל. להבדיל אלף הבדלות, תהליך זה מזכיר התקנת דיבל בקיר. יחד עם זאת, מלבד העובדה שמדובר ברקמות חיות ובסמיכות למבנים אנטומיים שהפגיעה בהם כרוכה בסכנות, ההבדל המהותי בין שתל בפה לדיבל בקיר הוא שהשתל, לאחר החדרתו, עדיין לא מוכן לשאת עומס, בזמן שדיבל בקיר יכול לשמש מיד עם התקנתו לתפקידיו השונים. במרבית המקרים, בסיום הטיפול הכירורגי להתקנת שתלים יש צורך לסגור את הרקמות הרכות באזור הטיפול באמצעות תפרים.
שתלים מתוצרת חברות שונות, ואף סוגים שונים של שתלים מתוצרת אותה החברה, נבדלים במספר פרמטרים:
צורת השתל
השתלים מגיעים בשתי צורות עיקריות: שתל קוני או ישר. צורת השתל, ככלל, נקבעת לפי מצב העצם הקיימת באתר ההשתלה ומשפיעה בעיקר על כמות הסרת העצם הנדרשת לצורך החדרת השתל, וכן על יציבותו הראשונית של השתל. כלומר, נרצה להחדיר את השתל ה”חסכוני” ביותר מבחינת הקרבת העצם, תוך קבלת יציבות ראשונית מספקת לצורך “קליטתו”. במציאות, ההבדלים בין הצלחת השתלים בצורות שונות זניחים ונקבעים לרוב לפי העדפת הרופא המטפל.
פני שטח השתל
השתלים הראשונים יוצרו מטיטניום חלק, אך במרוצת השנים הועלתה ההשערה כי חספוס פני שטח השתלים מאפשר יציבות גדולה יותר וריפוי עצם מיטבי סביב השתל, עקב הגדלת פני שטח המגע בין השתל לעצם הסובבת אותו. ישנן מספר שיטות לחספוס פני השטח, ביניהן צריבה ע”י חומצה, התזה ע”י חלקיקים קראמיים ומינרליים, חספוס בלייזר ועוד. לכל אחת מן השיטות היתרונות והחסרונות שלה, אך בסופו של דבר, לא הוכח כי בטווח הארוך שיש יתרון משמעותי לשיטת חספוס אחת על פני האחרות.
גודל השתל
השתלים מגיעים באורכים וקוטרים שונים. השתלים ה”סטנדרטיים” מאופיינים באורך שבין 8 ל- 13 מ”מ ובקוטר שבין 3.3 ל- 5 מ”מ. הרופא יעדיף לבחור את הרוחב והאורך של השתל בהתאם לממדים של העצם באתר ההשתלה, איכות העצם (דחוסה או רכה), סמיכות למבנים אנטומיים, כגון עצבים, כלי דם, סינוסים המקסילריים (מערות האף) וכו’. קיימים גם שתלים קצרים, באורך 6 מ”מ. אין הוכחה שהשרידות שלהם נמוכה יותר, אך מתוך חשש שספיגה קלה של עצם סביב השתל, שלרוב אין לה משמעות קלינית בשתלים סטנדרטיים, תגרום לכישלון השתל, השתלים הקצרים נמצאים בשימוש רק במצבים קיצוניים יותר של חסר עצם.
יצרניות השתלים
שוק השתלים הדנטליים העולמי נרחב, עם מאות רבות של יצרניות שתלים מכל העולם, המפתחות ומייצרות את השתלים הדנטליים. חברות כגון Straumann, Zimmer, Nobel הינן שם דבר בעולם השתלים ונחשבות לחברות הטובות וה”מתקדמות” ביותר. עם זאת, עם מעל ל- 25 יצרניות שונות, ישראל היא אחת השחקניות החזקות בשוק השתלים העולמי. שתלים מתוצרת כחול-לבן (Alpha-Bio, MIS, AB, Adin) נמצאים כמעט בכל מרפאת שיניים בארץ ובאחוז ניכר מן המרפאות בעולם, והם נחשבים כשתלים איכותיים מאוד המספקים איכות, חדשנות, אמינות ואחוזי הצלחה טובים לטווח הארוך, במחירים שווים לכל כיס.